במראה אחורית
בדרך נס, דחפת לטנדר
חצי דירה
לקול שמזכיר
שגם בעבר ניסית
את מקשיבה, ואז אומרת
בואנה, רוצה סטירה?
כולך שיכורה מכמה פעמים אמרת פה ״וואו״
ניקית את הדירה כאילו מישהו בא לישון
ליד המיטה ספר כרוך נעים של טאו
ורמקול נטען שמחובר לטלפון
בקווים שאי אפשר לראות
באוויר נקי מהודעות
שמשאיר מקום לשיר לטעון:
לפעמים נכון או לא נכון
זה באותו מחיר
בארבע בבוקר קורא תרנגול
וסוג של אומר
שלמרות שעוד לא רואים את האור
אפשר להתעורר

פרדס חנה כרכור
ריק קוקו
עם הגב אל היקום
בצד הזה של השיא
ריק קוקו
כי ברור שמה שפוי
די יחסי

פרדס חנה כרכור
ריק קוקו
בין הגבול בין כל אטום
כאן כמו בעיר
ריק קוקו

רק שפה יש לו מקום
להודות שהוא שיר

[סולו מפוחית]

ערב יורד על שדרה של דקלים
התקפי חרדה נדלקים פה ושם
הלפר מודד דלק בחללית
זוג בדרך לאורגיה עושה יוטרן לעצמם

זו התפאורה שנתפרה בול סביב הווייב
של כל מי שאת, עם אור מנענע ומלון
וחבל כביסה, שמתוודה על עירומייך
בדגלי כניעה, רוח רוקדת ניצחון
ובפנים רועד אקורד עתיק
שבכית כבר בטיול שנתי -
״פליז בואו לקחת אותי״
אבל לאן הם יקחו?

גרת כבר בשבעה פורמטים של חו״ל
בעיר ובטבע, שנה בקיבוץ
לא משנה איפה - תהיי שם בחוץ
תהיי שם רק רגע - צריך שם מישהו

רצית הוכחה שיש אינסוף בהכל —
קיבלת את זה, בול
כי מה כבר אינסוף יכול לרצות לשאול
חוץ מ״איפה הגבול?״

מה חיה שמתרחבת לאינסוף
יכולה כבר מאדרפאקינג לעשות?
תן דירה שיש בה שמש וקצת נוף
ופינה לבוא משם בטענות
לעמוד בתוך הריק שעות
לפנות מקום לרצות בו עוד
בסוף לא ׳מתרגלים להכל׳
בסוף משתנים
אור ראשון, הרי החדשות:
המקום נמצא בשום-מקום
מי שלא קם מהתרנגול
- עדיין ישנים
פרדס חנה כרכור
כי בן אדם צריך לגור איפשהו
לא בסיפור
להיות שייכת לציבור כלשהו
ולא-בדיוק
מנגל מעיר לב חתולים גדולים
לחצות חצר שנחשבת ״שלך״
גוף מתפצל בעין של שפירית
שאפשר להישבע שמסתכלת חזרה