[וורס 1]
פעם היה ילד למד איתי בבצפר
היה מאוד מופנם, שקט כזה, אחלה גבר
לא דיבר הרבה וגם לא אהב כדורגל
לא מצא דרך להשתלב בעדר
ובהפסקות, הוא היה מסתכל על הילדים
וכשהצטלבו מבטים הם היו פשוט מרביצים לו
כי הוא לא ידע בדיוק איך ניגשים להתחבר
והם פירשו לא נכון את המבטים שלו
לאט לאט הפך שעיר לעזאזל
הם לא היו עוזבים אותו מבלי שיקבל
איזה כאפה בעורף ויאללה הביתה
וכשניסה לעמוד על שלו ולתת את הפייט אז
זה לא הלך, הם פשוט הרביצו לו יותר חזק
מכות יבשות אבל הלב שלו מצולק
וכשאמא שאלה איך בבית ספר
הוא ענה עם חיוך מזויף שהכל בסדר

[פזמון]
ולגברים אסור לבכות הם אומרים
לא בקול
אז כשתיפול פשוט תקום כמו גבר
ילד גדול

[וורס 2]
בכיתה ז' אמא שלו שלחה אותו לפנימייה
איפה שאח שלו למד, תקופה שהיא חוויה
שעיצבה את הנפש ויצרה לו עוד צלקות
לטוב ולרע, כי גם שם הוא חטף מכות
גם שם לא היו ממש חברים
אבל היה לו מקום מפלט לזמנים אפורים
חדר נגינה שפתוח לתלמידים
והוא למד שם לנגן בשנה על כל הכלים
שעות שלימות בחדר של התופים
השתמש בהם ככלי לפרוק את העצבים
על הילדים שיתאכזרו אליו בביתן
בחדר אוכל, או שבשיעורים בכיתה
הוא למד שם שאין גבול לבריונות
ובאופן רשמי הוא איבד שם את התמימות
עבר שנה הישרדות, יצא משם לתמיד
וחזר הביתה לנצרת עילית
[פזמון]
לגברים אסור לבכות הם אומרים
לא בקול
אז כשתיפול פשוט תקום כמו גבר
ילד גדול

[וורס 3]
חזר לבית, לכל הפרצופים המוכרים
שהיו אז בזמנו מציקים לו בלימודים
הם חשבו על לעשות קאמבק לזכר הימים
לא לקחו בחשבון שהוא כבר לא ילד תמים
אז הראשון שהעיז קיבל בום
עשה לו פנס בעין, סגול כמו סלקום
כולם ראו את הילד האנדרדוג
הופך להיות הבריון כשההוא לא עושה כלום
יחסי הכוחות פתאום השתנו
ועדיין לפעמים הוא חווה אלימות
אבל לפחות כולם ידעו שהוא לא פראייר
אז גם כשזה קרה הם היו חושבים פעמיים
הילד כבר לא ילד ועברו כמה שנים
גידל זקן שמסתיר ת'צלקות על הפנים
הוא השראה שלי ובזכותו ממשיך לכתוב כי
הילד הזה עד היום החבר הכי טוב שלי