שוב אותם עלים בדשא
שוב נושרים הם לרגלי
שוב הרוח הרוחשת
ובוכה מתוך הגיא
סנוניות של בין ערביים
שוב נושאות בקצה כנפיים
את ריחן של הביצות
וילדי הכפר עם שחר
ענפים אוספים ביער
ענפים אשר גוועו

אם עיניי פקוחות עדיין
אין כמו נמלים בחול
שהאל להרף עין
עוד נותן להן לזחול
פה מתחת שמי התכלת
אני חי ללא תוחלת
לבדי מכל רעיי

איפה הם? היכן עזבתי
את כל אלה שאהבתי
הם בעשב לרגליי

זה חבר ילדות נשכחת
הנה הוא כצל עובר
איך חלפו שנותינו יחד
אביבים וסתיו קודר
נעלם פתאום בלי רחש
רק קולו חוזר בלחש
ואומר ברחמים:
"מי יישא איתך ביחד
יום שמחה, שעה של פחד
מי ישא איתך כאב?"
זו שעל ראשה הסרט
מתה טרם החופה
אך גם שם היא עוד שומרת
אמונים לבחיר לבה
ומשם מערפיליה
שבה היא על עקבותיה
אל אהוב לבה לומר:
"על קברי מוריק הדשא
אך אני כריח גשם
לא אשוב מן העפר"

זהו אבא שאיננו
זוהי אם וזוהי בת
שהקדימו את מותנו
רק ברגע במבט
ומבין דשאים ועשב
בת קולם עולה בעצב
וקוראת היא שוב ושוב:
"אל תשכח עת יום שוקע
את זכרנו הגווע
את החורף הקרב"

אל תשכח את יום שוקע
את זכרנו הגווע
את החורף הקרב