במימיו הצלולים של הנחל
היא טבלה ערומה כתינוק
פתאום נשבה לה הרוח
העיפה בגדיה רחוק

אז מיואשת רמזה לי
למצוא לה כיסוי, לקטנה:
צרור פרחי אל-תיגע-בי
וצמד עלי תאנה

אז מפרחי הכותרת
חולצה לה ארגתי מיד
היא היתה לא גדולה, הגברת
והספיק לה גם פרח אחד

מעלי התאנה לה הכנתי
חצאית, בלי להסמיק
היא היתה כה קטנה, שבעצם
עלה אחד הספיק

וכשסוף סוף היתה לבושה, היא
פשטה זרועותיה: תודה!
חיבקתי אותה בלי בושה
הי!
מה זה? היא שוב התפשטה!
מאז היא כל בוקר טובלת
בנחל, שוב בעירום
ואומרים שהיא כך מתפללת:
אלוהים, שלח קצת רוח היום!
קצת רוח שוב!